מדינות רבות בעולם, לרבות מדינת ישראל מתירות הגירה אליהן באמצעות איחוד משפחות, בתנאים מיוחדים, תוך ניסיון לשמור, מצד אחד, על הזכות הבסיסית של חיי משפחה, ומצד שני, על זכות המדינה להגביל את ההגירה אליה.
במדינת ישראל, הסמכות לאשר או לסרב לבקשה לאיחוד משפחות, נמצאת בידי משרד הפנים. זאת, בדומה לבקשות אזרחות, תושבות קבע או תושבות ארעית. כל ישראלי, אזרח או תושב קבע, רשאי להגיש בקשה לאיחוד משפחות במשרד הפנים מתוך רצון לחיות בישראל עם בני המשפחה שלו, שלהם אזרחות זרה.
הליך אישורה של בקשה לאיחוד משפחות במשרד הפנים – הן כאשר בני הזוג נשואים, ובוודאי כאשר בני הזוג אינם נשואים – עלול להיות ארוך, מייגע, ולעתים גם מתסכל. במהלך הליך זה על בני הזוג להמציא למשרד הפנים הוכחות רבות על קיומם של משק בית משותף וחיים משותפים. כך, על בני הזוג לספק חוזה שכירות, תמונות משותפות, מכתבים מקרובים וחברים המעידים על הקשר ביניהם, ועוד.
הבדיקה שמבצע משרד הפנים בדבר כנות הקשר בין בני הזוג היא רק אחת מסדרה של בדיקות אחרות המתבצעות במסגרת הבקשה לאיחוד משפחות, וביניהן בדיקת "מרכז חיים", והיעדר מניעה משטרתית או ביטחונית.
כאשר משרד הפנים לא מתרשם מ"כנות הקשר" בין בני הזוג, הבקשה מסורבת ובן הזוג הזר יידרש לעזוב את ישראל בתוך זמן קצר. על מנת להימנע מפירוד כפוי בין בני הזוג יש להגיש ערר על ההחלטה ללשכת רשות האוכלוסין, ואם משרד הפנים עומד בסירובו, או אם לא מתקבלת החלטה בתוך זמן סביר – יש לפנות לבית הדין לעררים.
איחוד משפחות בירושלים המזרחית
כאשר מדובר על איחוד משפחות במשרד הפנים, בין פלסטינים תושבי מזרח ירושלים לבין בני זוגם או ילדיהם תושבי גדה המערבית, הסוגיה הרבה יותר מורכבת.
בשנת 1967 סיפחה ישראל את מזרח ירושלים לשטחה, בניגוד למשפט הבינלאומי. לכ-70,000 פלסטינים ניתן מעמד של "תושבי קבע". בעשורים הראשונים לאחר הסיפוח, כאשר הוגשה בקשה לאיחוד משפחות בין תושב מזרח ירושלים לתושב "זר" (כולל השטחים הכבושים), ניתן לתושב הזר מעמד של תושב קבע מיד עם אישור הבקשה.
עם זאת, עד לשנת 1994 רק גברים, תושבי ירושלים המזרחית, הנשואים לתושבות השטחים, היו יכולים להיות "מזמינים" בבקשות לאיחוד משפחות. במקרים בהם האישה היתה התושבת, בני הזוג צריכים היו לעבור לגור בשטחים. באותה שנה השתנה הנוהל המפלה בעקבות עתירה לבג"ץ.
באמצע שנות ה-90 החל משרד הפנים להחיל את "ההליך המדורג", לפיו מעמד של תושב קבע ניתן רק לאחר 5 שנים ושלושה חודשים מיום אישור הבקשה לאיחוד משפחות. באותה תקופה, הליך איחוד המשפחות בין ישראלים ותושבי מזרח ירושלים לבין תושבי השטחים כלל בדיקות קפדניות ומפרכות והמתנה שנמשכה לרוב מספר שנים. אולם בסיומן, הוענקו לבני הזוג הזרים היתרי שהייה ובהמשך גם מעמד של תושבי קבע בישראל.
במרץ 2002 ביצע פלסטיני, שהחזיק באזרחות ישראלית, פיגוע התאבדות בישראל. מיד לאחר הפיגוע החליט שר הפנים להקפיא את הטיפול בבקשות איחוד משפחות שכבר הוגשו במשרד הפנים בידי ישראלים עבור בני זוגם תושבי השטחים, ולא לקבל בקשות חדשות. זאת, למרות שאותו מפגע מתאבד היה אזרח ישראלי מתוקף אזרחותה של אמו, ללא כל קשר להליכי איחוד משפחות במשרד הפנים. במאי 2002 עוגנה ההקפאה בהחלטת ממשלה, וביום 31.7.03 התקבל בכנסת "חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס"ג-2003 ",שמנע הגשת בקשות לאיחוד משפחות עבור תושבי שטחים.
מאז התקבלו בכנסת מספר תיקונים ל"הוראת השעה", המאפשרים הגשת בקשות לאיחוד משפחות במקרים מסוימים, אך אינם מאפשרים מתן מעמד של תושב קבע בישראל לבן הזוג תושב השטחים, גם במקרים בהם הבקשה מאושרת. תיקונים אחרים אף החמירו את המצב, כאשר נקבע, למשל, שאזרחי מדינות מסוימות ותושביהן, וכן תושבי רצועת עזה, אינם רשאים כלל להגיש בקשות לאיחוד משפחות עם בני זוגם, אזרחי ישראל או תושביה.
משרדנו מטפל בבקשות לאיחוד משפחות מול משרד הפנים ובמידת הצורך בהליכי ערר בבית הדין לעררים ובערכאות הערעור, על מנת למצות את כל ההליכים המשפטיים לשם אישורה של הבקשה לאיחוד המשפחות במשרד הפנים. במהלך השנים, צבר צוות המשרד ניסיון עשיר בטיפול בתיקי איחוד המשפחות וסייע למשפחות רבות לסיים את התהליך בהצלחה.
נוהל של משרד הפנים העוסק באיחוד משפחות של תושבי קבע בישראל עם בני זוגם