שאלת מעמדם החוקי של עובדים זרים בישראל עלתה לראשונה בשנות התשעים.

עד פרוץ האינתיפאדה הראשונה, עובדים זרים בישראל היו עובדים פלסטינים ופעלו בעיקר בענפי הבניין והחקלאות. בתחילת שנות התשעים ומחשש לפיגועי טרור מצדם של העובדים הפלסטינים, עלה הרעיון להחליף אותם בעובדים זרים ממדינות לא מפותחות.

כתוצאה ממדיניות הממשלה, הלך ופחת מספרם של העובדים הפלסטינים ואת מקומם תפסו עובדים זרים בישראל. רוב העובדים הזרים שהגיעו בשנים אלה עבדו בהיתר, אבל רבים עבדו גם בלעדיו. ב-1991 הוסדרו סוגיות הנוגעות לעובדים זרים בישראל בחוק (חוק עובדים זרים, התשנ"א-1991).

בשנות ה- 2000 היה הגידול עצום במספרם של עובדים זרים בישראל שעבדו ללא היתר, שב-2002 היו כ-60% מכלל העובדים הזרים (כולל עובדים פלסטינים). במספרם של עובדים זרים בישראל שהועסקו בהיתר לא חל שינוי, ואילו מספרם של העובדים הפלסטינים גדל מעט במחצית השנייה של שנות התשעים, שהיו שקטות יחסית מבחינה ביטחונית, אך שוב ירד עם פרוץ האינתיפאדה השנייה ב-2000.

משנת 2002 החלה המדינה לפעול באופן ממשי לצמצום מספרם של עובדים זרים,  בישראל בייחוד הלא-פלסטינים.

מה הוא מעמדם החוקי של עובדים זרים בישראל ?

עובדים זרים בישראל אינם אזרחים, הם זכאים למעמד של "ישיבת ביקור" בלבד, בדומה לתיירים ולמתנדבים  וזאת בהתאם לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. את השוהים בשטחה בהיתר ישראל מחלקת לכמה מעמדות, ולכל מעמד חובות וזכויות משלו. המעמדות העיקריים – בסדר יורד, לפי מידת השותפות המלאה בחברה – הם אזרחות, ישיבת קבע, ישיבת ארעי, ישיבת ביקור וישיבת מעבר. עובדים זרים בישראל בהיתר אינם אזרחים או תושבי קבע משום שהחוק הישראלי מגדיר במפורש עובד זר כ"עובד שאינו אזרח ישראל, או תושב בה לפי חוק עובדים זרים- התשנ"א-1991 הם אינם תושבי קבע גם משום שתושבי קבע הם אנשים ש"מרכז חייהם" נמצא בישראל, ואילו מרכז חייהם של עובדים זרים נחשב ארץ מוצאם, והם אינם תושבים ארעיים משום שהם אינם עומדים בתנאים לכך- למשל אינם "עולים בכוח" (יהודים המתגוררים בישראל ובודקים אפשרות לעלות אליה מכוח חוק השבות), סטודנטים או אנשי דת. לעובדים זרים בישראל ללא היתר אין כלל מעמד, ושהייתם בישראל נחשבת לא חוקית.

עובדים זרים בישראל

מדיניות האזרחות של מדינת ישראל נוקשה למדיי, דבר המקשה מאוד על עובדים זרים ועל ילדיהם להפוך לאזרחים. ילדי עובדים זרים בישראל אינם זכאים לאזרחות ישראלית מכוח לידה, משום שישראל מאמצת את "עקרון הדם" ומעניקה אזרחות מכוח לידה רק לילדים של אזרחים. ילדי העובדים הזרים נולדו בישראל או הובאו אליה בגיל צעיר  מאוד, רובם דוברי עברית, חשים קשר חזק למדינת ישראל ולהווייתה, ורבים מהם אינם זכאים לאזרחות בארצות המוצא של הוריהם. ואולם, הם גם אינם אזרחי ישראל. פעולותיה של מנהלת ההגירה ב-2002 2003 להרחקה מישראל של העובדים הזרים ומשפחותיהם עוררו התנגדות של ארגונים לזכויות אדם, ובשנים 2003 2006 התנהל במשרד הפנים תהליך ממושך של גיבוש המלצות למדיניות בעניין זה.

ביוני 2006 קיבלה הממשלה החלטה המסדירה את מעמדם של מקצת ילדי העובדים הזרים בישראל ומונעת את גירושם ואת גירוש משפחותיהם (החלטת הממשלה 156, 18.6.2006) לפיה ילדים השוהים בישראל לפחות שש שנים ברציפות, שנכנסו אליה כשהיו בני פחות מ-14, שהוריהם נכנסו לישראל עם אשרה חוקית (גם אשרת תייר), שהם דוברי עברית ולמדו או לומדים במערכת החינוך הממלכתית – שר הפנים רשאי להעניק להם מעמד של תושבי קבע. לבני משפחותיהם רשאי שר הפנים להעניק מעמד של תושבים ארעיים עד שיהיה הילד בן 21. בשלב שני, לאחר שישרת ה"ילד" בצה"ל, תקבל גם משפחתו מעמד של תושבי קבע (וה"ילד" יוכל להגיש בקשה להתאזרחות). מדובר בהסדר חד-פעמי, שבמסגרתו אושרו בקשותיהם של כ-900 ילדים ובני משפחותיהם ).

ואולם הבעיה לא נפתרה, ובתוך זמן קצר נאלצה הממשלה לקבל החלטה נוספת. באוגוסט 2010 אימצה הממשלה את המלצותיה של ועדה בין-משרדית שדנה בסוגיית ילדי העובדים הזרים, וקבעה תנאים דומים לאלה שנקבעו ב-2006 להענקת מעמד של תושב קבע לילדי עובדים זרים ומעמד של תושבים ארעיים ומאוחר יותר תושבי קבע לבני משפחתם. לפי ההערכות, מתוך כ-1,200 ילדי עובדים זרים בישראל שהוועדה דנה בהם, יאושר מעמדם של כ-800 ילדים, וכ-400 ילדים יורחקו מישראל.