מ' הוא אזרח אוסטרליה הנשוי לעובדת במשרה בכירה בארגון סיוע הומניטארי הפועל בשטחים הכבושים.
באוגוסט 2014, עת עבדה עדיין במשרה זמנית בארגון, ביקש מ' לבקר את רעייתו בגדה המערבית. מ', שעבד באותה עת באותו ארגון באפגניסטן, ביקש להיכנס לגדה דרך גשר אלנבי. להפתעתו, כניסתו נמנעה. נראה כי פקידי רשות האוכלוסין וההגירה בגשר האשימו אותו שהוא מבקש לעבוד בארגונו בישראל. זאת, על אף שמ' הציג בפניהם כרטיסי טיסה חזרה מעמאן, היוצאת 3 שבועות מאוחר יותר, ועל אף שהסביר להם כי הוא צריך לחזור לחתונת בנו. ניסיון נוסף שערך מ' להיכנס דרך הגשר ביום המחרת, עלה אף הוא בתוהו.
כחצי שנה מאוחר יותר מונתה רעייתו של מ' למשרה קבועה בארגונה, ומאז ניסתה להסדיר את שהייתו של בן זוגה בישראל ובשטחים, בהתאם לאמור ב"נוהל הטיפול בכניסת עובדים בינלאומיים של ארגונים הומניטריים לא ממשלתיים לשטחי מדינת ישראל", על פיו פועלת רשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים. רעייתו של מ' פעלה על פי הנוהל לקבל את המלצת משרד הרווחה והשירותים החברתיים. ביולי המליץ משרד הרווחה להמשיך ולאשר את רישיון העבודה של רעייתו של מ', ולאפשר גם את כניסתו של בעלה.
לאחר מספר ניסיונות לברר מול רשות האוכלוסין האם בקשתם נתקבלה, פנו בני הזוג למשרדנו. מבירורים שערכנו, התברר שבקשת בני הזוג לאפשר את כניסתו של מ' לישראל ולגדה, על מנת לחיות יחד עם בת זוגו – סורבה באוקטובר 2015. הסיבה לסירוב: "חשש להשתקעות בישראל".
משרדנו מיהר והגיש ערעור על החלטתה של רשות האוכלוסין. טענו שלהחלטה לא היה כל בסיס עובדתי: כל קשריו של מ', משפחתיים ואחרים, נמצאים באוסטרליה. למעשה, מלבד אשתו, למ' אין כל קשר לישראל.
עוד טענו כי לבני הזוג אין כל כוונה להגר לישראל. הם נמצאים כיום בשלהי הקריירה שלהם, לקראת היציאה לפנסיה ולאחר סיום עבודתה של אשתו של מ' בישראל הם מתכננים לשוב לאוסטרליה ולהתגורר בביתם שם. בנוסף, בשל העובדה שבני הזוג כבר היו מופרדים בעל כורחם, נכון ליום הגשת הערעור, משך שנה וחצי, מדובר בפגיעה קשה בחייהם כבני זוג. לפנייתנו לרשות צירפנו מסמכים התומכים בטענותינו.
בעקבות הערעור שהגשנו, החליט משרד הפנים לחזור בו מסירובו. כניסתו של מ' לישראל ולשטחים אושרה ובינואר 2016 הוא נכנס לישראל.