הגיע לסיומו המוצלח מאבק של 10 שנים למתן היתר שהייה למשפחה פלסטינית בירושלים.
בית המשפט העליון קבע ביום 9.12.2018 כי יש להעניק לבני זוג המתגוררים בג'בל מוכבר, ולשני ילדיהם, היתר שהייה בירושלים, בהתאם להחלטת ממשלה משנת 2007.
רקע
המערער נולד בשנת 1955 בערב אלסוואחרה, כפר בדווי במזרח ירושלים שעל חלקו המערבי הוחל המשפט, השיפוט והמינהל של ישראל לאחר מלחמת ששת הימים. משפחת המערער התגוררה תחילה במערות ובאוהלים באזור הכפר, הנמצא על התפר שבין מזרח ירושלים לשטחי הגדה המערבית, ובהמשך הקימה בית קבע. אבי המערער התפקד למרשם האוכלוסין בגדה, ועל כן גם המערער – שהיה קטין באותה העת – נרשם באופן אוטומטי כתושב השטחים. החל מתחילת שנות ה-70 נמצא בית המשפחה בתחומי העיר ירושלים.
בשנת 1976, נשא המערער לאישה את אשתו הראשונה (כיום גרושתו), אזרחית ירדנית, ובנה את ביתו בסמוך לבית אביו.
בשנת 1995 נפרד המערער מאשתו הראשונה ונשא לאישה את המערערת, ממנה נולדו לו שני ילדים. הילדים קיבלו אף הם את מעמד הוריהם כתושבי הרשות הפלסטינית. המערער התגרש מאשתו הראשונה באופן רשמי רק בשנת 2003, בפסק-דין של בית הדין השרעי. לגרושתו, אשר רוב משפחתה בירדן, לא היה לאן ללכת והיא נשארה מאז להתגורר בדירה נפרדת בקומה הראשונה של ביתו של המערער – בעוד הוא, המערערת וילדיהם מתגוררים בקומה השנייה.
המערערת, ילידת שנת 1958, גדלה בשכונת ג'בל מֻכבר במזרח ירושלים, למעט בתקופה בה היא ומשפחתה לא שהו בביתם במהלך המלחמה ב-1967. גם היא נרשמה במרשם האוכלוסין בגדה המערבית. המערערת עבדה בבית החולים של הסהר האדום במזרח ירושלים החל משנת 1977 ועד לשנת 1997, תחילה כעוזרת אחות ובהמשך כאחות. החל משנת 1977 התגוררה במעונות של בית החולים, עד לנישואיה למערער.
הבקשה להסדיר את מעמדם של בני המשפחה
לאורך השנים, הגישו המערערים למשיבה בקשות שונות להסדרת מעמדם, שלא התקבלו. בשנת 2008, הגישו המערערים כולם בקשה להסדרת מעמדם בהתאם להחלטת הממשלה 2492 ("הסדר 87"). החלטה זו קובעת כי:
"תושב איו"ש הרשום במרשם האוכלוסין באיו"ש והמתגורר, שלא כדין, במזרח ירושלים, ברציפות משנת 1987 ועד ליום הגשת בקשתו בהתאם להחלטה זו, ואשר בניית גדר הבטחון באזור ירושלים, פגעה באופן ממשי במרקם חייו, במובן של מניעה או הכבדה קשה לקיים קשר עם שטחי איו"ש, רשאי שר הפנים לאשר את המשך ישיבתו במזרח ירושלים, עפ"י היתר שהיה זמני שיינתן על ידי מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון, בשים לב לנסיבותיו האישיות… היתר כאמור יינתן ויחודש גם לילדו הקטין הסמוך על שולחנו של מי שבקשתו אושרה לפי החלטה זו."
את הבקשות על פי החלטה זו ניתן היה להגיש רק עד תחילת שנת 2008.
ביום 19.3.2013, הודיע משרד הפנים על סירוב לבקשות ההיתר, וערר שהגישו המערערים נדחה גם הוא. בעניין המערער קבע משרד הפנים כי לפי מדיניותו אין מקום לתת לו היתר שהייה, וזאת מכיוון שהוא נשוי בנישואי ביגמיה בניגוד לחוקי מדינת ישראל. לפי טענת משרד הפנים, גירושי המערער מאשתו הראשונה נעשו למראית עין בלבד, ואינם משקפים את מצב הדברים לאשורו – קיום משק בית עם שתי נשים. לגבי המערערת, בקשתה סורבה שכן הסדר 87 דורש הוכחת מרכז חיים בישראל החל משנת 1987 – נטל שלהשקפת משרד הפנים באותו שלב המערערת לא עמדה בו. זאת משום שהתגוררה בפועל, לטענת משרד הפנים, בבית הוריה המצוי מחוץ לתחומי העיר. נוכח קביעות אלו, סירב משרד הפנים גם לבקשות למתן היתר לילדי בני הזוג.
המערערים עתרו נגד החלטת משרד הפנים אולם בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (השופט ד' מינץ) דחה את העתירה ביום 12.5.2015 וקבע כי החלטות המשיבה הן סבירות בנסיבות העניין.
הערעור לבית המשפט העליון
המערערים ערערו לבית המשפט העליון. הדיון בערעור נפרס למשך כשלוש שנים, וכלל שלושה דיונים.
בתום הדיון הראשון, בעקבות הערות בית המשפט העליון, הסכים משרד הפנים לבחון מחדש את עניינה של המערערת. נערך למערערת שימוע נוסף, והומצאו למשרד הפנים מסמכים נוספים המעידים כי המערערת מתגוררת בירושלים לפחות משנת 1977 והלאה. בעקבות זאת הודיע משרד הפנים כי הוחלט להעניק למערערת ולילדיה היתרי שהייה זמניים.
יצוין, כי ההיתרים שניתנו למערערת וילדיה נתחמו לאזור הסובב את מקום מגוריהם (בהיתר שלהם נכתב כי ניתן למחזיק ההיתר לשהות רק ב"דרום ירושלים"). המערערת טענה כי לפי הסדר 87 ניתן לתת היתר בכל שטח מזרח ירושלים ואף מעבר לכך, והתיחום בפועל מגביל מאוד את אפשרויות ההתנהלות של המערערים. משרד הפנים טען כי ההסדר הוא לפנים משורת הדין, ונועד לאפשר קיום מרכז חיים תקין בשכונת המגורים – ולא ליצור זיקות לאזורים נוספים בישראל – וכן שבשטחים שנקבעו מצויים השירותים הנצרכים. בדיון השני בתיק הזה, המליץ בית המשפט למשרד הפנים לבחון בשנית עניין זה, ומשרד הפנים הודיע לבסוף כי לאחר עבודת מטה מקיפה הוחלט לאחד את האזורים הגיאוגרפיים, כך שהשהייה של כל מחזיקי ההיתרים על פי הסדר 87 תותר בכל מזרח ירושלים.
נותר היה לדון בשאלת ההיתר למערער, שהבקשה בעניינו נדחתה בשל טענה של ביגמיה. בכך התמקד הדיון השלישי בפני בית המשפט העליון. המערערים הגישו בעניין זה חוות דעת של עובדת סוציאלית מאגף הרווחה של עיריית ירושלים, אשר פגשה בנפרד את המערערת ואת גרושתו של המערער, וקבעה באופן חד-משמעי שהמערער מקיים משק בית נפרד לחלוטין מגרושתו ואיננו נמצא עמה בקשר. ואולם, בית המשפט המחוזי מצא סתירה מינורית בין אמירותיהן של שתי הנשים ורק על בסיס זה החליט לא לייחס כל משקל לחוות הדעת. בית המשפט המחוזי גם התעלם מההלכה לפיה יש לכבד את פסק דינו של בית הדין השרעי, אלא אם קיימת ראיות משמעותיות הסותרות אותו. בית המשפט אף התעלם מאמירות ברורות בשימועים שנערכו למערערים במשרד הפנים, מהם עולה בבירור שגרושתו של המערער איננה חלק מהתא המשפחתי.
לאור כל האמור הפך בית המשפט העליון, במסגרת פסק דינו מיום 9.12.2018, גם את קביעותיו של בית המשפט המחוזי בעניין הביגמיה. הוא גם הוסיף שמכיוון שבקשת המערער מבוססת על זיקתו האישית למזרח ירושלים ולא על זיקה משפחתית, שיקול הביגמיה אינו יכול להיות שיקול מכריע.